נושא 4 מתוך 64· יסודות הערך הציבורי

שיעור היוון חברתי

שיעור ההיוון החברתי ממיר עלויות ותועלות עתידיות לערכים של היום, כך שאפשר להשוות על בסיס משותף תוכניות שהתמורה שלהן פרושה על פני עשורים. ה-Green Book של משרד האוצר הבריטי (HM Treasury) קובע לוח יורד שעוגן ב-3.5% ל-30 השנים הראשונות, על בסיס נוסחת רמזי (Ramsey): מספר מסוים וניתן לציטוט, שהפך לוויכוח פוליטי ואתי חי בכל פעם שמחילים אותו על מחויבויות לטווח ארוך כמו מדיניות אקלים או תשתיות.

למה זה חשוב

לירה של תועלת שמתקבלת בעוד 30 שנה אינה שווה לירה של תועלת שמתקבלת היום, בין היתר מטעמים של העדפת זמן טהורה (אנשים וחברות מעדיפים דברים טובים מוקדם יותר) ובין היתר מטעמים של צמיחה (החברה העתידית צפויה להיות עשירה יותר, ולכן לירה חשובה לה פחות בשוליים). נספח 6 של ה-Green Book גוזר את שיעור ההיוון הסטנדרטי של בריטניה מנוסחת רמזי, ומשלב שיעור של העדפת זמן טהורה עם שיעור הצמיחה הצפוי של הצריכה ועם גמישות התועלת השולית של הצריכה. התוצאה היא השיעור המפורסם של 3.5% בשנה לשנים 0 עד 30, שיורד בלוח מפורסם לשנים 31 ואילך (עד 1% לשנים 301 ואילך). הלוח הזה קיים דווקא משום ששיעור קבוע של 3.5% בריבית דריבית על פני מאה שנה היה גורם כמעט לכל תועלת ארוכת טווח, כמו הגנה מפני שיטפונות שמצילה חיים בעוד 80 שנה או הפחתת פחמן שמונעת נזק בעוד 100 שנה, להיראות זניחה בערך נוכחי. משרד האוצר ראה במסקנה כזו מסקנה אתית לא סבירה עבור החלטות על תשתיות וסביבה ארוכות חיים באמת.

שיעור ההיוון שנוי במחלוקת דווקא משום שהבחירה בו אינה פרמטר טכני ניטרלי: הוא מקודד שיפוט לגבי כמה חברה צריכה להקריב היום למען אנשים שטרם נולדו. סקירת שטרן על כלכלת שינוי האקלים (Stern Review, 2006) השתמשה בשיעור היוון קרוב לאפס (העדפת זמן טהורה של כ-0.1%) וטענה שהיוון רווחתם של דורות עתידיים בשיעורים הדומים לשיעורי השוק אינו מתקבל על הדעת מבחינה אתית כשהנזק (שינוי אקלים קטסטרופלי) בלתי הפיך. מבקרים, ובראשם וויליאם נורדהאוס (William Nordhaus), טענו ששיעור הקרוב לאפס אצל שטרן מגזים בנימוק להוצאה מיידית על אקלים, משום שהוא גורם כמעט לכל עלות בהווה להיראות מוצדקת מול תועלת עתידית שכמעט אינה מהוונת. המחלוקת לא הייתה על המתמטיקה אלא על השאלה של מי המסגרת האתית צריכה לקבוע את השיעור, והיא נותרה הדוגמה הסטנדרטית לכך שהשיעור הוא בחירת מדיניות ולא רק תשומה אקטוארית.

המתמטיקה

נוסחת רמזי שבבסיס השיעור של ה-Green Book:

r = ρ + η·g

where:
  r = social discount rate
  ρ = rate of pure time preference (impatience + catastrophe risk)
  η = elasticity of marginal utility of consumption
  g = expected annual growth rate of per-capita consumption

הלוח היורד של ה-Green Book (נספח 6, להמחשה בלבד: יש לבדוק את המהדורה העדכנית לטבלה המפורסמת המדויקת):

Years 0–30:    3.5%
Years 31–75:   3.0%
Years 76–125:  2.5%
Years 126–200: 2.0%
Years 201–300: 1.5%
Years 301+:    1.0%

ערך נוכחי של סכום עתידי:

PV = FV / (1 + r)^t

דוגמה מעובדת

תוכנית להגנה מפני שיטפונות: פרויקט מספק נזק שיטפונות נמנע בסך £10 מיליון בשנה ה-40.

בשיעור קבוע של 3.5%: PV = 10,000,000 / (1.035)^40 ≈ £2.52 מיליון, כלומר התועלת נראית קטנה.

לפי הלוח היורד של ה-Green Book (3.5% לשנים 0 עד 30, 3.0% לאחר מכן), החישוב מהוון ב-3.5% ל-30 השנים הראשונות וב-3.0% לשנים 31 עד 40:

PV = 10,000,000 / [(1.035)^30 × (1.03)^10]
   = 10,000,000 / [2.807 × 1.344]
   ≈ 10,000,000 / 3.773
   ≈ £2.65 million

הלוח היורד מעלה במידה מתונה את הערך הנוכחי של תועלות ארוכות טווח לעומת שיעור גבוה וקבוע. זו תכליתו המפורשת, שכן שיעור קבוע של 3.5% למשך מאה שנה היה מהוון תועלת של £100 מיליון בשנה ה-100 לפחות מ-£3.3 מיליון.

תשתית דיגיטלית: מעבר ממשלתי לענן בעלות של £4 מיליון כעת צפוי למנוע עלויות תחזוקת מערכות ישנות בסך £500,000 בשנה למשך 15 שנה. ב-3.5%, הערך הנוכחי של האנונאיטי הזה הוא כ-£500,000 × 11.52 (מקדם האנונאיטי ל-15 שנה ב-3.5%) ≈ £5.76 מיליון, ובנוחות מעל עלות ה-£4 מיליון: מקרה של ערך נוכחי נקי חיובי שהיה נראה חלש הרבה יותר בשיעור גבוה שנבחר בתמימות (ב-7%, אותו מקדם אנונאיטי יורד לכ-9.11, ונותן £4.56 מיליון, עדיין חיובי אך בשולי ביטחון דקים בהרבה).

הקשר להנדסת תוכנה

רוב הבסיסים העסקיים של תוכנה מכסים 3 עד 5 שנים, בתוך רצועת ה-3.5% הקבועה, ולכן הלוח היורד כמעט אינו נוגע בהם ישירות. עם זאת, המשמעת שבבסיסו חשובה לכל השקעה טכנולוגית ממשלתית עם אורך חיי נכס ארוך (פלטפורמה לאומית, תוכנית תשתית נתונים, חוזה לעשרות שנים):

  • יש להשתמש בשיעור המפורסם של ה-Green Book ולא ב"שיעור סף" פנימי שהושאל מהמימון הפרטי. מבקרים ובודקים של משרד האוצר יצפו ללוח הסטנדרטי.
  • בתועלות שמתממשות שנים רבות קדימה (חיסכון בתחזוקה ארוכת טווח של פלטפורמה, ערך מצטבר של מערכת אקולוגית של נתונים פתוחים, ראו ערך הנתונים הפתוחים), בחירת ההיוון יכולה להפוך בסיס עסקי מחיובי לשלילי. יש להפוך את השיעור ואת האופק להנחות מפורשות, ולא לברירות מחדל קבורות.
  • זה מזין ישירות את הערכת ה-Green Book, מודל חמשת התיקים שדורש רשמית תזרים מזומנים מהוון, ואת הערכת רווחה, שבה עולה אותה שאלת היוון עבור תועלות רווחה לא-כספיות.
  • ראו גם שוויון בין-דורי והיוון לקיימות לוויכוח שטרן מול נורדהאוס כפי שהוא מוחל במיוחד על השקעות טכנולוגיות סביבתיות ואקלימיות.

מכשולים נפוצים

  • שימוש בשיעור קבוע לאופקים ארוכים מאוד. הלוח היורד של ה-Green Book קיים דווקא משום ששיעור קבוע מקטין תועלות ארוכות טווח באמת. יש לבדוק איזו רצועה חלה ולא לברוח לברירת המחדל של 3.5% לכל התקופה.
  • התייחסות לשיעור ההיוון כניטרלי מבחינה אתית. המחלוקת בין שטרן לנורדהאוס מראה שהשיעור מקודד שיפוט ערכי לגבי דורות עתידיים. שינויו משנה אילו תוכניות נראות מוצדקות, ולכן יש לציין אותו ולהגן עליו ולא להסתירו בברירת מחדל של גיליון אלקטרוני.
  • בלבול בין שיעור ההיוון החברתי לבין עלות הון פרטית. עלויות הלוואה ממשלתיות ושיעורי סף במגזר הפרטי הם מושגים שונים מהשיעור החברתי הנגזר מנוסחת רמזי, והחלפה של אחד בשני בהערכה ציבורית תעוות בדרך כלל את התוצאה לכיוון העדפת תשואות לטווח קצר.
  • היוון לא עקבי של תזרימים ריאליים ונומינליים. שיעור ה-Green Book הוא שיעור ריאלי (מתואם אינפלציה). היוון תזרימים נומינליים בו מקטין באופן מהותי את הערכים הנוכחיים.

מקורות