נושא 56 מתוך 64· רווחה, שוויון ומדדים חברתיים
שוויון בין-דורי והיוון לקיימות
היוון של עלויות ותועלות עתידיות לערך נוכחי הוא נוהג סטנדרטי בהערכה ציבורית (ראו שיעור היוון חברתי), אך כל שיעור היוון חיובי, כשהוא מצטבר על פני עשרות או מאות שנים, מכווץ את העתיד הרחוק לכיוון אפס במונחי ההווה. עבור החלטות שהשלכותיהן במרחק מאה שנה ויותר (שינוי אקלים, פסולת גרעינית, אובדן מגוון ביולוגי, קיימות פנסיות) העובדה המתמטית הזו הופכת לאתית: היוון סטנדרטי יכול לגרום לנזק קטסטרופלי לדורות הבאים להיראות, במונחי ערך נוכחי, בקושי ראוי להימנע ממנו.
למה זה חשוב
משוואת Ramsey, שנגזרה על ידי Frank Ramsey ב-1928, מפרקת את שיעור ההיוון לשני רכיבים: העדפת זמן טהורה (δ, עד כמה אנו מעדיפים פשוט את עכשיו על פני אחר כך, ללא תלות בעושר) ואפקט צמיחת העושר (η×g, עד כמה אנו מהוונים משום שהדורות הבאים צפויים להיות עשירים יותר, כך שלירה נוספת חשובה להם פחות). שיעור ההיוון ארוך הטווח הסטנדרטי של ה-Green Book הבריטי בנוי על משוואה זו ועוקב אחר לוח זמנים יורד ולא שיעור קבוע, עיצוב שמושרש בעבודתו של Martin Weitzman על "היוון גמא", שמראה שכאשר שיעור ההיוון העתידי עצמו אינו ודאי, השיעור שקול הביטחון שיש ליישם יורד מתמטית עם הזמן, משום שתרחישי שיעור נמוך מגיעים לשלוט ככל שמסתכלים רחוק יותר. סקירת Stern על כלכלת שינוי האקלים (2006), בראשות סר Nicholas Stern, הרחיבה את הוויכוח האתי: Stern טען שהעדפת הזמן הטהורה צריכה להיקבע קרוב לאפס (הוא השתמש ב-δ ≈ 0.1%, שמשקף רק את ההסתברות הקטנה לאסון שיסיים את הציוויליזציה, לא העדפה אמיתית של ההווה על העתיד), מה שהפיק שיעור היוון אפקטיבי נמוך בהרבה מהנוהג המקובל ב-Green Book ובהתאמה טיעון גדול בהרבה בהווה לפעולה אקלימית. מבקרים (בעיקר William Nordhaus) טענו ששיעור הקרוב לאפס של Stern הגנתי מבחינה אתית אך אינו עקבי עם התנהגות חיסכון והשקעה שנצפית בפועל. המחלוקת אינה הערת שוליים טכנית: היא הסיבה הגדולה ביותר לכך ששני כלכלנים קפדנים באותה מידה יכולים להגיע למסקנות שונות בתכלית לגבי כמה הדור הנוכחי צריך להקריב למען העתיד, והיא הסיבה שתוכנה התומכת בהערכת השקעות ציבוריות לטווח ארוך חייבת לחשוף את הנחות ההיוון שלה ולא לקבור אותן בברירת מחדל של גיליון אלקטרוני.
המתמטיקה
Ramsey equation: r = δ + η × g
r = social discount rate
δ = pure time preference (rate of impatience, independent of wealth)
η = elasticity of marginal utility of consumption (diminishing value of
extra consumption as people get richer)
g = expected growth rate of per-capita consumption
Green Book declining long-term schedule (approximate, current published bands):
Years 0–30: 3.5%
Years 31–75: 3.0%
Years 76–125: 2.5%
Years 126–200: 2.0%
Years 201–300: 1.5%
Years 301+: 1.0%
Stern Review parameters: δ ≈ 0.1%, η = 1, g ≈ 1.3% → r ≈ 1.4%
דוגמה מעובדת
הערך היום של £1 של נזק שנמנע בעוד 100 שנה, תחת שלושה משטרי היוון:
Flat Green Book short-term rate (3.5%, held constant for 100 years):
PV = 1 / (1.035)^100 ≈ 1 / 31.19 ≈ £0.032 (3.2 pence)
Green Book declining schedule (3.5% for yrs 1–30, 3.0% for yrs 31–75,
2.5% for yrs 76–100):
factor(1–30) = 1.035^30 ≈ 2.807
factor(31–75) = 1.03^45 ≈ 3.782
factor(76–100)= 1.025^25 ≈ 1.854
total factor ≈ 2.807 × 3.782 × 1.854 ≈ 19.68
PV = 1 / 19.68 ≈ £0.051 (5.1 pence)
Stern-style near-zero pure time preference (r ≈ 1.4% flat):
PV = 1 / (1.014)^100 ≈ 1 / 3.997 ≈ £0.250 (25.0 pence)
אותה £1 של נזק שנמנע בעוד מאה שנה שווה 3.2 פני, 5.1 פני או 25 פני היום, תלוי אך ורק באיזו מוסכמת היוון משתמשים, טווח של כמעט פי שמונה שקובע אם פרויקט להפחתת אקלים עם עלות התחלתית גבוהה ותשואה בעוד מאה שנה עובר בכלל סף של ערך נוכחי נקי חיובי. זה המנגנון שמאחורי האזהרה המרכזית של הנושא: בכל שיעור קבוע חיובי משמעותי, נזק עתידי רחוק מספיק נמחק אריתמטית מההערכה, ללא קשר לחומרתו האמיתית.
הקשר להנדסת תוכנה
- כל כלי הערכה או תיק עסקי לטווח ארוך (תשתיות, הסתגלות אקלימית, מודל פנסיות) צריך ליישם את לוח הזמנים היורד של ה-Green Book ולא שיעור קבוע יחיד: ברירת מחדל של שיעור קבוע מטמיעה בשקט הטיה נגד העתיד חזקה בהרבה ממה שההנחיות הנוכחיות של ממשלת בריטניה קובעות.
- שיעור ההיוון והאופק צריכים להיחשף תמיד כפרמטרים גלויים וניתנים לביקורת בתוכנת הערכה, כשרגישות החישוב אליהם מוצגת במפורש (כמו בדוגמה המעובדת לעיל): הטמנת השיעור בקובץ תצורה מזמינה בדיוק את "הבחירה האתית הנסתרת" שהוויכוח בין Stern ל-Nordhaus מזהיר מפניה; זה משתלב עם נקודת השקיפות שהועלתה בחשבונאות הון טבעי ועומד בבסיס נושא שיעור ההיוון החברתי בכלל.
- כאשר תועלות התוכנית הן בין-דוריות במפורש (הגנה מפני שיטפונות, שיקום הון טבעי, תשתית דיגיטלית לטווח ארוך), ניתוח עלות-תועלת חברתי צריך לדווח תוצאות תחת לפחות שתי הנחות היוון (תקן ה-Green Book ותרחיש רגישות של שיעור נמוך) ולא אומדן נקודתי יחיד, כדי שמקבלי ההחלטות יראו כיצד בחירת שיעור ההיוון לבדה מזיזה את התשובה.
מכשולים נפוצים
- הצגת ערך נוכחי נקי מהוון יחיד בלי טווח רגישות: בהינתן עד כמה שיעור ההיוון לבדו משנה את התשובה בפרויקטים לטווח ארוך, ערך נוכחי נקי בשיעור יחיד מגזים באופן מהותי בדיוק; יש לדווח תמיד על טווח שמקיף לפחות את תקן ה-Green Book ותרחיש שיעור נמוך.
- יישום השיעור הקבוע לטווח הקצר (3.5%) על הערכה של מאות שנים: ההנחיות של ה-Green Book עצמו קובעות את לוח הזמנים היורד בדיוק משום ששיעור קבוע נחשב בלתי הולם מעבר לכ-30 שנה; שימוש בו בכל זאת מוביל להערכת חסר של עלויות לטווח ארוך.
- התייחסות ל-δ (העדפת זמן טהורה) כאל פרמטר טכני בלבד: הערך הקרוב לאפס של Stern והערך המשתמע הגבוה יותר של ה-Green Book הגנתיים שניהם רק כעמדות אתיות לגבי כמה משקל ההווה חייב לעתיד, ולא כמספרים "נכונים" או "שגויים" מבחינה אמפירית; תוכנה צריכה להפוך את ההנחה לגלויה ולא להציג מספר אחד כנכון באופן אובייקטיבי.
מקורות
- Stern N. "The Economics of Climate Change: The Stern Review." Cambridge University Press, 2006.
- Ramsey FP. "A Mathematical Theory of Saving." The Economic Journal, 1928.
- Weitzman ML. "Gamma Discounting." American Economic Review, 2001.
- HM Treasury. "The Green Book: Central Government Guidance on Appraisal and Evaluation" (Annex 6, discount rate schedule).
- Nordhaus WD. "A Review of the Stern Review on the Economics of Climate Change." Journal of Economic Literature, 2007.